-
- מאת:
- |
- עודכן לאחרונה: אוקטובר 6, 2017
סיגל ורמי התחתנו לפני שלוש שנים. בשנה הראשונה היה נהדר! רומנטיקה והתרגשות, אהבה ועונג רב. בשנה השנייה נולד הילד הראשון והלחץ חדר ליחסים.
הוא עובד היא עובדת, הבית דורש את שלו והילד בוודאי. הם עסוקים בכל כך הרבה דברים שהם לא – הם. רמי מתחיל להבחין בנשים אחרות, "פוזל" אפשר לקרוא לזה…סיגל בחושיה הנשיים מרגישה בזה ומפתחת כעס. הכעס הזה הולך וגדל ככל שהיא מרגישה שהוא לא ממש איתה, שאין לו סבלנות להקשיב לה, לבלות איתה, שהוא לא מבחין בשמלה החדשה… הכעס הופך לעוינות, עוינות למרירות, ואז – היא שופכת עליו ביקורת.
הוא צועק שהיא אף פעם לא מרוצה, שהיא לא מעריכה כלום ממה שהוא עושה. בלילה במיטה, הם ישנים גב אל גב. רמי מרחם על עצמו על מר גורלו חסר הסקס, החום והאהבה – ובוחר לפלרטט עם המזכירה. מחמיא לה, מתקרב עוד…
אפילו רגשות אשם אין לו כי הרי אשתו היא זו שאשמה…
הוא לא חושב לרגע שחוסר תשומת הלב שלו היא זו שמתבטאת ביחסה של אשתו – לא מבין כי מעשה האהבה לא מתחיל במיטה – הוא מתחיל במילים טובות, בתשומת לב. אם תתעלם ממנה במהלך היום היא לא תהפוך למאהבת לוהטת בלילה…
כשרמי מעניק תשומת לב לאישה אחרת הוא מקצר את הדרך אל מדרגות הרבנות. גם אם הקשר ה"אחר" אינו קשר מיני עדיין זהו קשר שגוזל זמן ואנרגיה. אותו זמן ואותה אנרגיה שבמידה והיו מושקעים באשתו – הכול היה נראה אחרת.
האנרגיה המתועלת למקום אחד נגרעת מהמקום העיקרי – האישה שאיתו!
כשרמי יחיה עם אישה אחרת, האם הדברים יראו אחרת? סביר להניח שלא.
כרוניקה לא משתנה כשמחליפים את האישה, היא משתנה רק כשמשנים את הגישה.
* ייעוץ זוגי מאפשר לנו לפתוח עיניים לדפוסים מעכבים ולשנות גישה מהורסת לבונה.
———————————————————
"יום אחד תגיד לי שהתאהבת באחרת.
ואני אשאל אותך אם שווה לפרק בית בשביל זה.
תענה לי שניסית, שעשר שנים שאתה מנסה
וזה כבר לא עובד לך.
אז אארוז לך תיק קטן ותצא מן הבית.
ואחרי שנעשה הסכם חלוקת רכוש
אצל איזה עורך דין עם שן שחורה
ניסע יחד אל הרבנות.
ב8:00 אהיה למטה, אחרי ששמתי את הילדים בגן
תגיע לאסוף אותי עם מונית
ובדרך תגיד שהשמלה שלי יפה.
אחייך, הרבה זמן לא אמרת לי שהשמלה שלי יפה.
ושם, ברבנות, כשהרב יגיד לך לגרש אותי
ותלחש לי שאני מגורשת
יהיה לך קצת צער בעיניים,
ואני ארגיש מגוחכת.
ואז אחשוב לעצמי, שאם אתה זה שבוחר ללכת –
איך זה שאני המגורשת?
ביציאה מן הרבנות, כשתעודות לבנות בידינו
כאילו יש על מה להתגאות
תחכה לך אחת אחרת, במונית אחרת
ולי יחכה אבי, והוא חבוש כובע מצחייה צהוב ומחזיק מקומון בידו.
ואקרא לכיוונו ואשאל מה הוא עושה פה
ולמה הוא עומד בחום הזה.
והוא יביט בי ויחייך
עליך הוא לא יסתכל
הוא יוציא בקבוק מים מכיסו ויגיד לי שאמא שלחה פטל.
וכשתכנס אל המונית,
עם הבחורה האנונימית,
אבי ייקח ממני את התיק,
יחזיק את ידי ונכנס אל מכוניתו.
ובתוך מכוניתו –
בדרך לבית החצי ריק שהיה שלנו
ישאל אותי מה בא לי לאכול,
ואגיד לו שהרבה זמן לא אכלתי שווארמה
ונלך לאכול שווארמה
עם הרבה חריף והרבה ובצל
מה שיותר כואב.
ובמקום של השווארמה
יעמוד מוכר, עם זיפים וחולצה מלאה בטחינה,
והמוכר יביט בי ארוכות ויגיד
"לשים לך גם שומן? השמלה שלך יפה"
ואני אגיד לו שאני לא אוהבת שומן
אבל תודה,
הרבה זמן לא אמרו לי שהשמלה שלי יפה."
